היא התיישבה לידי עם קפה בכוס קרטון, נאנחה קצת וחייכה חיוך עקום. הילדים שלנו רצו במעגלים, צחוק מתגלגל, ואנחנו שתינו ושתקנו רגע. לפעמים השקט הזה אומר יותר מכל שיחה.
“את יודעת” היא אמרה לבסוף, “לא באתי למשהו כמו לימודי צילום כי רציתי להיות צלמת. באתי כי לא ידעתי מה עוד לעשות עם הראש שלי”.
הנהנתי. לא שאלתי למה. היה ברור. לפעמים מרגישים שהכול בפנים רועש מדי, והמילים לא יוצאות כמו שצריך. היא סיפרה איך הייתה קמה בבוקר עם מועקה כזאת קטנה בחזה, לא דרמה גדולה, פשוט תחושה קבועה שמשהו לא יושב במקום. עבודה, בית, אנשים, הכול עבד כרגיל, אבל בפנים משהו היה תקוע.
“ואז חברה זרקה לי חצי בצחוק ‘לכי תלמדי צילום’” היא חייכה שוב, לגמה מהקפה. “אמרתי לעצמי מה כבר יכול לקרות. מקסימום יהיו לי תמונות בטלפון”.
היא לא דיברה כמו מישהי שמצאה פתרון קסם. יותר כמו מישהי שמצאה כיס אוויר קטן באמצע עומס. היא סיפרה איך בשיעור הראשון לא הבינה כלום, רק החזיקה מצלמה והרגישה מוזר. אבל עצם זה שהייתה צריכה להסתכל החוצה, לבחור פריים, להחליט מה נכנס ומה נשאר בחוץ, עשה לה משהו. לא ריפוי, לא מהפכה. הקלה קטנה. נשימה.
רגעים קטנים שמסדרים את הראש
היא אמרה לי שמה שהפתיע אותה זה לא הצילום עצמו, לימודי סטודיו צילום או משהו כזה, אלא מה שהוא הכריח אותה לעשות. לעצור. להסתכל. לא לרוץ ישר למסקנה. “כשאני מצלמת” היא אמרה, “אני לא יכולה לחשוב על כל הצרות יחד. אני עסוקה באור, בצל, בזווית. הראש מתפנה בלי שמרגישים”.
היא סיפרה שבימים קשים במיוחד היא הייתה יוצאת לסיבוב קצר עם המצלמה, אפילו עשר דקות. לא כדי ליצור משהו יפה, אלא כדי להיות שם. לראות ספסל, עץ, חלון. לפעמים רק לצלם משהו אחד ולחזור הביתה. “זה כמו להגיד לעצמי רגע, את כאן. לא הכול בוער עכשיו”.
הילדה שלה קראה לה מהמתקן, והיא ענתה לה בקול רך, חזרה לשיחה. היה בזה משהו מאוד אנושי. לא סיפור של שינוי חד, אלא תזוזה עדינה. היא אמרה שעם הזמן התחילה להבין שהצילום נותן לה לגיטימציה להרגיש בלי להסביר. אם היא עצובה, התמונה יוצאת אחרת. אם היא רגועה, זה נוכח בפריים. בלי לדבר על זה, בלי לנתח.
היא לא קראה לזה טיפול. היא קראה לזה מקום לנשום. מקום שבו לא צריך להיות שמחה, לא צריך להיות חזקה, רק להיות.
כשמצלמה מחליפה שיחה שלא מצליחה לצאת
הקפה שלי כבר התקרר, אבל לא רציתי לקום. היא סיפרה על תקופה שבה הייתה מוצפת, יותר מהרגיל. פחות סבלנות, יותר עצבנות, מין עייפות רגשית כזאת. “בימים האלה” היא אמרה, “לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. אבל כן היה לי כוח לצלם”.
היא תיארה איך לפעמים הייתה מצלמת דברים שלא היו אמורים להיות מעניינים. קיר סדוק, כוס בכיור, אור שנשבר על הרצפה. “רק בדיעבד הבנתי שאלו בדיוק המקומות שהרגשתי בהם. סדוקים, חצי שקופים, קצת עייפים”. היא חייכה במבוכה, כאילו מתנצלת על הכנות.
דרך הצילום היא התחילה להבין את עצמה בלי לשבת ולנתח. זה קרה מעצמו. מישהי בקורס אמרה לה פעם “יש לך עין עצובה אבל יפה” והיא צחקה אז, אבל בבית זה נשאר איתה. לא כפצע, יותר כהכרה.
היא אמרה שהדבר הכי חשוב שלמדה זה שאין תמונה לא טובה. יש תמונה שמספרת משהו. גם אם היא מטושטשת, גם אם היא לא עומדת בשום כלל. “זה לימד אותי להפסיק לשפוט את עצמי כל הזמן”.
שתקנו רגע. היה שקט נעים. לפעמים עצם זה שמישהו אומר את הדברים בקול עושה סדר גם אצל מי שמקשיב.
לא כדי להיות צלמים אלא כדי להיות קצת יותר אנחנו
לקראת הסוף היא אמרה משהו שנשאר איתי הרבה אחרי שקמנו מהספסל. “אני לא יודעת אם הצילום פתר לי בעיות נפשיות. אני כן יודעת שהוא הפסיק להחמיר אותן”. היא אמרה את זה בלי דרמה, כמעט בחצי חיוך, כזה שמגיע אחרי דרך ולא אחרי הארה. היא הסבירה שזה לא קרה ביום אחד ולא כי מישהו הבטיח לה שינוי. זה קרה דווקא כשהיא נרשמה לקורס צילום למתחילים בלי ציפיות גדולות. מקום פשוט, אנשים רגילים, לא כאלה שבאו להיות אמנים אלא כאלה שבאו ללמוד משהו חדש. עצם זה שהיה לה מסגרת קבועה, שעה בשבוע שמוקדשת רק לזה, עשה סדר. לא טיפול, לא פתרון, פשוט נקודת עוגן קטנה בלו"ז ובנפש.
היא סיפרה שעם הזמן משהו בה נרגע. לא נעלם, לא נפתר לגמרי, אבל קיבל מקום. דרך הלימודים, דרך המפגשים עם אנשים זרים שנהיו מוכרים, דרך זה שיש שעה בשבוע שבה מותר לה להיות רק עם עצמה ועם העדשה. בלי להיות אמא, בלי להיות עובדת, בלי להיות בסדר. היא אמרה שבקורס צילום למתחילים אף אחד לא שאל שאלות אישיות, ואף אחד לא ניסה לנתח אותה. פשוט הסתכלו על תמונות, דיברו על אור, על זווית, על מה מרגיש נכון. ובין כל זה, בלי שהתכוונה, היא התחילה להרגיש פחות לבד עם מה שקורה לה בפנים.
“ואם יום אחד אני לא מצלמת בכלל” היא הוסיפה, מושכת בכתפיים, “זה גם בסדר. זה כבר לא מבחן. זה כלי”. לא עוד משהו שהיא חייבת להצליח בו, אלא משהו שהיא יכולה לבחור בו. לפעמים כן, לפעמים לא. הידיעה שיש לה את האפשרות הזו הספיקה לה גם בימים שלא נגעו במצלמה. זה כבר לא היה עניין של תוצאה אלא של רשות.
קמנו לאט, אספנו את הילדים, ניערנו פירורים מהבגדים. לפני שנפרדנו היא הסתכלה עליי ואמרה בשקט “אם מישהו מרגיש שההכול קצת יותר מדי, לפעמים לא צריך לדבר. לפעמים צריך פשוט להסתכל אחרת”. לא כהצהרה גדולה, יותר כמו מחשבה שנאמרת לעצמה בקול.
והמשפט הזה הלך איתי הביתה. לא כהמלצה גדולה, לא כהבטחה, אלא כהזמנה שקטה. אולי לא כולם ימצאו את עצמם בצילום, ואולי לא כולם יתחברו לחוג או קורס צילום למתחילים – אבל הרעיון שיש דרך רכה, לא מאיימת, להיות עם מה שקורה בפנים בלי לשפוט ובלי למהר לתקן, זה משהו ששווה לזכור.
ואם אתם מרגישים שאתם צריכים רגע כזה לעצמכם, לא פתרון גדול אלא התחלה קטנה, תנו לעצמכם את האפשרות לנסות. לא כדי להיות מישהו אחר, אלא כדי להיות קצת יותר אתם. אנחנו כאן, ואם תצטרכו אוזן קשבת או המשך קריאה, תמצאו אותנו קרוב.